לא זכור לי שבכלל חשבתי אז על כתיבה, כשקראתי את הספר אלמנה לשנה אחת
של הסופר האהוב עליי, ג'ון אירווינג
אבל אני זוכרת היטב שבשלב מסויים אמרתי לעצמי בהתפעלות
שהספר הזה הוא ביתספר מצויין לכתיבה.
האיש הזה יודע היטב איך כותבים ספר ואיך עושים ספר.
קראתי את מרבית ספריו, לפני הספר הזה ואחריו, ועדיין הספר הזה במיוחד
היה בשבילי מעין נקודת מפנה, שאחריה שמתי לב יותר ל'איך', ולא רק ל'מה',
שבספרים שמהם אני נהנית (וגם באלה שפחות)
.

.

.
אחרי שנים רבות שאני קוראת עם היורש, שהוא דיסלקט-על, את כל ספרי הנעורים שקוראים חבריו,
לקראת שבוע הספר הצעתי למחנכת הכיתה שלו
לערוך עם הכיתה פעילות בנושא ספרים ומקורות השראה.
המורות קוששו עוד כמה תלמידים אוהבי ספר מהכיתות המקבילות,
וכך יצא ששוחחתי במשך שעה וחצי עם קבוצה של תלמידי כיתה ז', על אחד הנושאים האהובים עליי – ספרים.
לקראת השיחה הכנתי הרצאה כתובה, טקסט שעזר לי לזכור את כל הנושאים שרציתי לדבר עליהם,
וגם ערימת ספרים לצטט מהם פתיחות.

"אדון וגברת דארסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהן נורמלים לגמרי – ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה."
(קטע הפתיחה של הארי פוטר ואבן החכמים, מאת ג'יי קיי רולינג, בתרגום גילי בר-הלל, עמ' 9)
.

הצגתי את עצמי, ו...

חשבתי לדבר איתכם קצת על 'איך עושים ספר'.

כבר כאן היה ברור שלא הייתי מספיק ברורה,
וחלק מהילדים חשבו שאני רוצה לדבר על ההדפסה, הכריכה, חיתוך הדפים…
בעצם איך מייצרים ספר, ואני דווקא רציתי לדבר על איך שיוצרים אותו
אחרי שהבהרתי את הנקודה הזו, חזרתי אל התכנית, איך כותבים ספר
.

לא, אני לא סופרת, אבל אני כן אוהבת
מאוד אוהבת
סיפורים וספרים

ואני גם מאוד סקרנית.
מאז ומתמיד עניין אותי לדעת איך-עושים-מה:
איך מכינים בצק ואופים חלה?
איך מצלמים סרט?
איך יוצרים ומייצרים בגד?
…זה הפך למקצוע העיקרי שלי: מעצבת אופנה, ומנהלת ייצור בתעשיית ההלבשה.
ותמיד הייתי סקרנית איך עושים ספר

.
מי מכם אוהב סיפורים?
לא בהכרח לפתוח ספר ולקרוא, שזה קצת קשה לחלק מהאנשים
אפשר גם לשמוע סיפורים
מי אוהב?

כל בני האדם אוהבים סיפורים
בכל התרבויות
מאז המצאת השפה המדוברת
והרבה שנים לפני המצאת הכתב
בני האדם אהבו סיפורים

סיפרו אותם אנשים מוכשרים, סביב 'מדורת השבט'
המדורה הגדולה שסביבה התכנסו אנשי השבטים האנושיים הקדומים לקראת סוף היום,
כשהיה כבר חשוך, ולא יכלו עוד לצוד או לעבד את האדמה

אחרי שסיימו לאכול, סיפרו סיפורים
הם סיפרו דברים שקרו להם או לאחרים
וגם סיפורים ישר מהדמיון.
בין אם כך, ובין אם כך,
התוכן היה חשוב, אבל לא פחות מכך, ה'איך'.
מספרי הסיפורים של השבטים העתיקים הם אבותיהם הקדומים
של כל הסופרים שכותבים סיפורים וספרים
של כל המחזאים שכותבים מחזות, שהופכים להצגות
התסריטאים, שכותבים תכניות טלוויזיה, סדרות וסרטי-קולנוע
הבמאים שיוצרים את אותן תכניות, סדרות וסרטים
והשחקנים
המוצא של כולם ממספרי הסיפורים של השבטים העתיקים

אז איך אני יודעת איך עושים ספר?
כי אני גם אוהבת ללמוד
יש סופרים שמספרים על תהליכי העבודה שלהם בהרצאות או בראיונות.
קראתי הרבה כאלה בעיתונות המודפסת, שמעתי הרבה כאלה ביו-טיוב
ומעטים שמעתי בהרצאות פנים אל פנים
ככה אני לומדת מהם

עוד דרך חשובה ללמוד איך לעשות ספרים, היא פשוט לקרוא – או לשמוע – הרבה ספרים.
אבל לפני שניכנס לזה, בואו נשחק משחק קטן.
הבאתי אתי פתקים. כל אחד בתורו יגיד לי משפט אחד שאותו אני אכתוב על פתק.
כולכם תשמעו את המשפטים של האחרים,
ותוכלו לבחור אם להתייחס או לא להתייחס למשפטים שכבר נאמרו ונכתבו.

אספנו כעשרים משפטים, שהקראתי בקול רם.

מה דעתכם?
יש מקום לשיפורים?
נערבב ונקרא שוב. נראה מה ייצא.

מה נראה לכם? יש סופרים שכותבים ככה את הספרים שלהם?
לא?
כן?
אני מכירה סופר אחד כזה,
שסיפר על דרך הכתיבה הזו שלו בספר שהוציא לאחרונה, 'גינת בר', וגם מספר עליה בהרצאות.
מכירים את מאיר שלו?
הוא כותב ספרים למבוגרים, אבל אולי אתם מכירים ספרים שהוא כתב לילדים, שאהבתם כשהייתם קטנים.

מאיר שלו מספר בהרצאות שלו, שכמו בחיים, הסיפורים שהוא מספר בספרים שלו הם לא התחלה-אמצע-סוף,
אלא הם מורכבים קטעים קטעים, סיפורים סיפורים.
הוא כותב את הקטעים האלה בסדר שבו הם עולים לו בראש,
ושומר כל אחד מהם כקובץ וורד נפרד, שיש לו שם.
כשהוא מרגיש שכבר כתב מספיק
– לפעמים זה לוקח לו כמה חודשים או אפילו שנים –
הוא מכין לעצמו כרטיסיות עם שמות הקטעים שכתב.
הוא מכיר את הקטעים, ויודע מה התוכן של כל קטע,
שיכול להיות קצר מאוד, חצי עמוד אפילו, או להגיע עד בערך 20 עמודים.
את כל הפתקים הוא מניח על הרצפה בחדר העבודה שלו.
אז הוא לוקח מקל ארוך שהוא הביא מטיול באפריקה.
אם אני לא טועה, המקל הזה משמש באפריקה את רועי הבקר.
את מאיר שלו משמש המקל לעירבוב הפתקים וסידורם מחדש.
אז יש סופרים, כך הוא מספר, שכותבים בעפרון, בעט כדורי או בעט נובע.
כיום הרבה מאוד סופרים כותבים במחשב, ומאיר שלו, כך הוא מספר, כותב במקל ארוך.

אחרי ששיחק בפתקים והחליט על הסדר החדש,
הוא מסדר לפי הסדר הזה, את הקטעים במחשב,
קורא אותם לפי הסדר הזה, ובודק לעצמו אם זה הסדר המתאים.
אם לא, הוא חוזר אל הרצפה ואל המקל, וחוזר על הפעולה.
ושוב קורא ובודק, עד שהסדר מניח את דעתו.
אז הוא "תופר" יחד את הקטעים
– כותב את החיבורים ביניהם –
וכך הוא מסיים כתיבת טיוטא ראשונה לספר.

וזו רק התחלת העבודה…
אחר כך מתחילה העבודה הקשה. לשכתב. לערוך. ושוב. ושוב. עד שהתוצאה טובה.

.
איך כותבים ספר

אני קוראת לאט, לאט מאוד, ובדרך כלל יש לי מעט מאוד זמן פנוי לקרוא ספרים.
אני מגיעה לזה בלילה, ממש לפני השינה, ואחרי קריאת עמוד אחד או שניים אני נרדמת.
בקצב הזה, עד שאני מסיימת ספר עשויה לחלוף תקופת זמן ארוכה, ואני שוכחת את מה שכבר קראתי.
כשהייתי ילדה היו ברדיו תכניות לילדים ולבני נוער, ששם היו מספרים סיפורים,
או אפילו ספרים שלמים בהמשכים. לתוכניות האלה קראו 'תסכיתים'.

דויד גרוסמן, שהיום הוא סופר מפורסם למבוגרים, לילדים וגם לנוער,
היה קריין בתכניות האלה כשאני הייתי ילדה.

"כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב 'סליחה, סליחה', ובין הסליחות צועק לכלב, 'תעצור! סטופ!', ופיעם אחת, למרבה הבושי, נפלט לו גם 'הויסה!', והכלב רץ."
(קטע הפתיחה מתוך מישהו לרוץ איתו, מאת דויד גרוסמן, עמ' 9)
.

היום יש ספרים מוקלטים באינטרנט, לילדים, לנוער וגם למבוגרים.
אני אוהבת להקשיב לספרים מוקלטים, כשאני עושה כל מיני דברים שלא מצריכים ממני מחשבה.
אם אני למשל עסוקה בבישול, בזמן הזה אני יכולה להקשיב לספר.
כשאני עושה ספורט, הליכה בפארק למשל (אני לא טובה בריצה), אני יכולה להקשיב לספר…
ככה, אני יכולה להקשיב לספר שלם תוך כמה ימים.
אם אתם עסוקים מאוד ואין לכם זמן לקרוא,
או אם פשוט לא קל לכם לקרוא (כמו כמה אנשים שאני מכירה, שהם דיסלקטים),
אתם יכולים להקשיב לספרים. זה ממש כיף.

.

אז…
איך עושים ספר?
יש מתכון?
אתם מכירים מתכונים לבישול או לאפייה? יש מרכיבים נדרשים, ויש דרך הכנה.
במהלך החיים שלי כקוראת למדתי שלכל סופר יש דרך עבודה משלו.
אין מתכון קבוע, אבל בכל הספרים יש כמה מרכיבים חשובים, שבלעדיהם אי אפשר לכתוב ספר מעניין.

התלמידים נתנו לי רשימה מרשימה של מרכיבים שנדרשים לכתיבת ספר
על חלקם חשבתי מראש, וחלקם היו לגמרי שלהם.
אפילו קטגוריה חדשה הם הוסיפו, של תכונות אופי וסגנון עשייה שנדרשים לסופר, כשהוא ניגש לכתיבת ספר.
כאן מניתי רק את אלה שחשבתי עליהם מראש
כי אמנם רשמנו על הלוח את התוספות והחידושים שלהם, אבל אני לא השכלתי לתעד אותם.

.

רעיון
הסופר חושב על נושא, שומע סיפור מעניין ממישהו, או שיחה אקראית… ורוצה לכתוב עליהם.
.

עלילה
זה הסיפור
מה קורה לדמויות המרכזיות, ולדמויות המשנה. מה מסופר.
יש גם עלילות משנה, וגם בהן קורים דברים, שבסופו של דבר (אם הספר טוב) הם מתקשרים היטב לעלילה המרכזית.

יש סופרים, שלא מתחילים לכתוב ספר לפני שהם יודע בדיוק מה קורה בו.
למשל עמוס עוז, סופר ישראלי ידוע שכותב למבוגרים.
שמעתי אותו מספר בראיון, שהוא חייב לדעת לא רק מה קורה בספר עצמו,
אלא גם הכול על הדמויות המרכזיות: בני כמה הם. איך הם נראים. איפה הם למדו. מה הם אוהבים ומה לא…
הרבה פרטים, שלא בכולם הוא עושה שימוש בספר, אבל הוא מכיר את הדמויות ויודע איך הם ינהגו במצב מסוים.

סופר ישראלי אחר, אשכול נבו, סיפר בהרצאה, שהוא מתחיל לכתוב כשיש לו רעיון שהבשיל,
אבל לא יודע את כל הסיפור, ונהנה לגלות מה קורה תוך כדי הכתיבה.
.

השראה
כל דבר יכול להיות מקור השראה
כל מה שרואים, כל מה ששומעים, חווים, מרגישים, חשים…
גם בעוד תחומי יצירה, לא רק בכתיבת ספרים

כל רעיון  מתגבש אחרת
אשכול נבו, שכתב חמישה ספרים למבוגרים וספר אחד לילדים
סיפר בהרצאה על המקורות לרעיונות לחלק מהספרים שלו.
על אחד מהם הוא סיפר שהוא פגש, במהלך טיול בדרום אמריקה, איש מבוגר מקנדה,
שהיה שתקן ומסקרן, אבל לא הסכים לשתף את אשכול בסיפור חייו
אז אשכול התחיל לדמיין.
קודם כול הוא דמיין מה היה אילו האיש הזה היה ישראלי… וכך התגלגל הסיפור, לספר שלו 'נוילנד'.

ההשראה תורמת לא רק לסיפור המרכזי של הספר, אלא גם לעלילות המשנה.
לפעמים חסרה דמות, ואז פתאום הסופר פוגש מישהו באופן מקרי לגמרי,
ודווקא המישהו הזה נראה ומדבר בדיוק כמו הדמות שחיפש.
הוא מזהה אותו כאילו זה מישהו שהוא הכיר פעם, ואז הוא יכול לכתוב אותו לתוך הספר.

יש סופרים שמקבלים השראה מאירועים היסטוריים, או מספרות מוקדמת יותר.
אתם מכירים סופרים שכתבו בהשראת דברים קודמים?
מכירים את הסדרות של ריק ריירדן?
גיבורי האולימפוס? משפחת קיין והאלים המצריים? האלים של אסגארד? גורלו של אפולו?…

"תשמעו, לא בחרתי להיות חצוי.
אם אתם קוראים את הספר במחשבה שאולי גם אתם כאלה, זה מה שאני מייעץ לכם: תסגרו אותו כאן ועכשיו. תאמינו לשקרים שאימא או אבא שלםכ סיפרו לכם מלידתכם ותנסו לחיות חיים נורמליים."
(פתיחת הספר פרסי ג'קסון וגנב הברק, מאת ריק ריירדן, בתרגום יעל אכמון, עמ' 9)

כל הספרים האלה נכתבו על ידי אדם שהיה מורה להיסטוריה בתיכון,
והבן שלו – שהיה דיסלקט והתקשה לקרוא ספרים – ביקש ממנו שימציא סיפורים במיוחד בשבילו.
הוא התחיל לספר לו בהמשכים כל ערב לפני השינה, והבין שיש לו כאן חומר לספרים.
המקור להשראה הוא המיתולוגיות העתיקות השונות, והכוחות שיוחסו לכל אחד מהאלים:
המיתולוגיה היוונית, המיתולוגיה הרומית שמבוססת על היוונית, המיתולוגיה המצרית והמיתולוגיה הנורדית.

דמויות
כל דמות מאופיינת במראה, באישיות, בהלך חשיבה ובשפה.
גם אם כולם מדברים באותה השפה, עברית נניח, לכל אחד יש סגנון דיבור משלו, ו"גובה שפה" משלו.
.

שפה
'מישלב לשון'.
יש שפה 'ספרותית', שנחשבת גבוהה, ולפעמים היא גם קצת מיושנת;
יש שפה יומיומית, שפת-רחוב מדוברת, ויש מישלבי ביניים.
בעצם, לכל אדם יש שפה משלו, שמורכבת מפרטי-פרטים שלקוחים משפות בגובה שונה.
כך גם לכל דמות בספר.
.

מספר
מי מספר את הסיפור?
יש ספרים שמסופרים ב"קולו" של מספר-יודע-כל.
הוא יודע את כל מה שקורה לכל אחת מהדמויות, גם דברים שהדמויות עצמן לא יכולות לדעת.
שפת הסיפור היא בגוף שלישי: "הוא" או "היא", "הם" או "הן".
יש ספרים שמסופרים בגוף ראשון מפי מספר או מספרת שהם אחת הדמויות. אני, אנחנו…
בכל אחת מדרכי הסיפור האלה יש גם הרחבות:
יש ספרים שמסופרים אמנם בגוף שלישי, מפי "מספר-יודע-כל", אבל כל פעם הם מסופרים מזווית של דמות אחרת.
יש ספרים שמסופרים בגוף ראשון, אבל כל פעם הדובר הוא אחר
ויש כאלה שחלקם בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי

תיאורים

"בשמונה עשר בדצמבר, קצת לפני חצות, תקפה את וסטרוו, כפר דייגים סקוטי קטן, רוח מערבית. היא טלטלה את עוגני הסירות בנמל, שרקה לאורך הרחוב הראשי השומם ונחפזה לעלות בגבעה בין הבתים הצפופים: טרקהאת שערי הגינות, העיפה את הפיח מהארובות וסובבה את השבשבת שעל הכנסייה. אבל את מלוא עוצמתה היא שמרה לבית האחרון, כמעט בראש הגבעה."
(פתיחת הספר מאלף הרוח, מאת פ"ר מוריסון, בתרגום מיכל פז-קלפ, עמ' 7)

תיאורים מאפשרים לנו לצייר לנו תמונה בראש, למקם את עצמנו במקום ההתרחשות,
לראות בעיני רוחנו את הדמויות, ולהיות שם איתם (או להיות הם עצמם).
.

דימויים

"הרי קייטנות דומות זו לזו כמו ככרות לחם אחיד או סיגליות יער: מי שמכיר אחת מכיר את כולן. מי שעובר על ידן יכול לחשוב שאלה כוורות דבורים ענקיות: זימזום של צחוקים, צווחות, לחשושים וגיחוכים. קייטנות כאלה הן כוורות הומות של אושר ועליצות נעורים."
(אורה הכפולה, מאת אריך קסטנר, בתרגום מיכאל דק, עמ' 12)

דברים שמתחילים במילה "כמו"
או מילים שמזכירות את משמעות המילה "כמו"
.

דימיון
פאבלו פיקאסו היה צייר ספרדי מאוד מפורסם שפעל באירופה במאה העשרים.
מייחסים לו אמירה: כל מה שאפשר לדמיין הוא אמיתי.
יש סופרים שיכולים לכתוב רק דברים שבאמת קרו, להם או לאנשים אחרים.
יש סופרים שמעדיפים לדמיין ולהמציא
אבל בכל סיפור וספר יש חומרים מהחיים,
שהסופר מכיר באופן זה או אחר.
דמויות שמורכבות מתכונות של כמה אנשים שונים שהוא מכיר,
דברים שקרו לו והוא כותב אותם בתוך העלילה של אחת הדמויות שלו…
.

תחקיר
אם סיפור מתרחש במקום מסויים, אמיתי וקיים, הסופר חייב להכיר היטב את המקום הזה.
אם דמות בספר עוסקת במקצוע מסויים, על הסופר להכיר את המכשירים שקשורים במקצוע,
את השפה שאופיינית למקצוע, מה עושים האנשים שזו העבודה שלהם.
אם הוא מתרחש בתקופה מסויימת, על הסופר להכיר את התקופה…
ואם כל אלה מדומיינים, עליו להכיר את כל הפרטים המדומיינים, ולהישאר נאמן לאמת שלהם.
.

התחלה-אמצע-סוף
הסיפורים הכי טובים כתובים בזיגזג
מתחילים את הסיפור במקום אחד, נזכרים במשהו שקרה פעם,
חוזרים להווה של הסיפור – הזמן שהסיפור המרכזי מתרחש – עוברים לתקופה אחרת
ושוב ושוב, עד שכל הסיפורים וכל הפרטים מתאחדים לקראת הסוף.

.

ג'יי קיי רולינג, הסופרת של סדרת הארי פוטר, כתבה הכול במחברות, כשבכלל לא היה לה מחשב.
בספר יש המון דמויות ודמויות משנה, המון קסמים וכשפים, המון עלילות ועלילות משנה.
כדי לא להתבלבל, היו לה טבלאות שבהן היא כתבה בקיצור את כל הפרטים החשובים
על כל דמות וכל מפנה בעלילה.
כל פעם שהיה לה צורך, היא נעזרה בהן כדי לזכור פרטים ולהוסיף פרטים.

כוחות וקסמים

ברבים מספרי הנוער יש לילדים הגיבורים כוחות מיוחדים, שאין לבני אדם רגילים.
בסדרת הארי פוטר, ברוב המקרים יש צורך בשימוש בשרביט קסמים, שהוא ייחודי לכל אחד מהקוסמים הצעירים והמבוגרים.
בנוסף לשרביט, יש לומר בקול רם, או לחשוב, מילות קסמים מסויימות.
זוכרים מה הקסם הראשון שהארי וחבריו לומדים בהוגוורטס? "ווינגארדיום לביוסה".
רולינג כתבה את הסדרה באנגלית.
בעולם הדובר אנגלית, רבים האנשים שלומדים את השפה הלטינית, כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר.
זו שפה עתיקה שכבר אין לה שימוש יומיומי היום, אבל היא האימא של רבות מהשפות האירופאיות:
ספרדית, איטלקית, צרפתית, רומנית, פורטוגזית וחלקים מהשפה האנגלית (שמורכבת מהרבה מאוד מקורות).
הקסמים בסדרת "הארי פוטר" מזכירים מילים לטיניות, ומי שיודע מעט מהשפות האלה, יכול לפעמים להבין למה הכוונה.
למשל, במילה "ווינגארדיום" מתחבאת המילה "ווינג", כנף באנגלית.
"לביוסה" דומה לשורש הלטיני-אנגלי Elevate שפירושו "להרים"
(באנגלית אמריקאית, המילה Elevator פירושה "מעלית")
אז "ווינגארדיום לביוסה" פירושו "להרים באוויר את הנוצה".

אצל ריק ריירדן הקסמים באים באופן טבעי.
נוצר צורך מסויים, ופתאום הגיבור או הגיבורה מגלים שיש להם כוחות למלא את הצורך.
למשל, פרסי ג'קסון מגלה את הכוח המחזק של המים, תוך כדי משחק-קרב ביער הסמוך למחנה החצויים.
הם כבר כמעט מפסידים בתחרות, הוא כמעט מובס, כשהוא מגיע אל מי הנחל שעובר לייד המחנה.
כשהוא עומד בתוך המים הוא מרגיש שהוא מתמלא מחדש כוחות.
או בסידרה "משפחת קיין והאלים המצריים", האח והאחות סיידי וקארטר רואים הירוגליפים – כתובות בכתב חרטומים עתיק – וככה באופן טבעי סיידי מגלה שהיא מסוגלת לקרוא את ההירוגליפים, יודעת איך לומר אותם, ומבינה את משמעותם.

"אני עפה!
"הצעקה היתה חזקה כל כך, שיערה זינקה מכסאה. המורה צופית עמדה בגבה אליהם והכתיבה, התלמידים רכנו מעל מחברותיהם וכתבו.
"טל בעט ברגלה. 'מה את עושה?' לחש."
(פתיחת הספר אגם הצללים, מאת רוני גלבפיש, עמ' 9)

אני רוצה לספר לכם על עוד ספר הרפתקאות נהדר, "אגם הצללים".
כתבה אותו סופרת ישראלית, רוני גלבפיש, והוא ספר פנטזיה נפלא,
מלא המצאות מרתקות ומרגשות, הרפתקאות מפחידות ומעוררות,
וכמה עניינים אפלים לא פחות מאשר אצל הקוסמים הכי מפורסמים בספרות העולמית.
גם בספר הזה יש לדמויות כוחות וקסמים, והן יכולות אפילו לעוף!
הפעולה של עשיית קסמים נקראת בספר הזה "ללחוש". ואיך נשמעים הלחשים?

ב"אגם הקסמים" הלחשים מבוססים על מילים משירים עבריים;
שירים ששרים אותם (פזמונים) וגם שירים שהם 'שירה' – שירים לקריאה.
הקסם הראשון שעושה יערה, אחת הגיבורות התאומות, נקרא "כי סערת עליי".
זו שורת פתיחה משיר בשם "פגישה לאין קץ" של משורר ששמו נתן אלתרמן:
"כי סערת עליי, לנצח אנגנך, שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים…"
זה שיר אהבה לאישה, אבל ב"אגם הצללים" אלו המילים שמחוללות סערה. סערה של מזג אוויר.

ואם כבר דיברנו על השראה ממקורות קודמים: שתי הגיבורות ב"אגם הצללים" הן תאומות.
אחת שקטה, ילדה טובה ותלמידה טובה. השיער שלה תמיד מסורק וקלוע לצמות מסודרות.
אחותה סוררת, פרועה, סרבנית, עושה דווקא. השיער הג'ינג'י המתולתל שלה תמיד פזור ופרוע.
מקור ההשראה? "אורה הכפולה"

אז מה היה לנו?

מתכון? אין
מרכיבים חשובים נדרשים? כן

לכל סופר יש דרך משלו, שמתהווה במהלך העבודה
זה מעניין ומעורר מחשבה
ותוצר העבודה שלהם מעורר בנו הנאה

.

.
נהניתי מאוד מהשיחה עם האנשים הצעירים האלה
לחלוק איתם חלק מהעולם שלי
לראות את הפנים המסוקרנים, את החיוכים
לנהל איתם שיחות ביניים
וליהנות יחד איתם

מכירות(ים) עוד דרכים 'לעשות' ספרים?
ספרו לי בתגובות, בדף הקשר או במייל

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק