פעם בשנה הוא ואני עולים לרגל לירושלים, לבית המקדש
אל מוזיאון ישראל

הפעם עלינו, כשבראש מעיינינו התערוכה המדוברת של האמן הסיני איי וייויי.
הביקור בה עורר בנו רגשות מעורבים

.

.

בתחילה חווינו בעיקר את הגרנדיוזיות, את המגלומניה שמכילות מרבית העבודות שראינו.
האיש שאתי לימד אותי כבר מזמן, שעבודת האמנות מתקיימת ומתרחשת בתקשורת שבין האובייקט המוצג לבין הצופה
שנינו, כצופים, התרשמנו מאוד מהגודל ומהמיומנויות הטכניות, ובעיקר מההתרסה שבכל אחת מהעבודות
אבל לא חווינו התרגשות.
שבוע מאוחר יותר שוחחנו שוב על התערוכה והסתבר שהיא בכל זאת הותירה רושם.
למידה נוספת על האמן מביאה אותי להכרה שאולי אני לאו דווקא זקוקה להתרגשות לנוכח עבודת אמנות.
העבודות של איי – אלו שראיתי במוזיאון ישראל, ואלו שראיתי וקראתי עליהן ברשת – מעוררות בי מחשבה

*

יש לו שפה אמנותית משלו, שפה שלא שגורה בפי, ואולי מכאן הקושי להתרגש מהעבודות.
בכל זאת הן מכילות אמירה בנושאים שקרובים ללבי:
זכויות אדם, דיכוי, צדק אוניברסלי, פיתוח טכנולוגי על חשבון מלאכות מסורתיות, פליטים בעולם והגירה המונית.
בראש וראשונה, איי מנהל דיאלוג ארוך שנים עם ההיסטוריה והמסורת הסיניות
ועם השלטונות בארצו, ממנה הוא גולה בשנים האחרונות, חי, יוצר ומלמד בברלין

*

התערוכה ענקית
היא משתרעת על ארבעה אולמות תצוגה גדולים, ומרבית המוצגים בה גדולים אף הם
גראנדיוזיים
האיש שאיתי, ששהה בסין כשנתיים בשנות התשעים, ועבד כצלם של היומון בשפה האנגלית China Daily
ציין שממדי המוצגים מהדהדים בו היטב את תחושת המגלומניה שמעוררים מיזמים בסין:
חומת סין הגדולה, חיילי הטרה-קוטה, שנועדו לשמש צבא לקיסר, שנקבר במרחק מה משם.
אני תורמת לשיחה גם את העיר האסורה

.

.

צבא חיילי הטרה-קוטה התגלה באקראי על ידי איכר שחפר באר במקום קבורתו של קיסרה הראשון של סין,
צ'ין שה-חואנג
האתר נבנה על ידי 700 אלף איש במשך כ-38 שנים, לפני יותר מ-2,200 שנה
קבורת ה"צבא" יחד עם הקיסר המצביא הייתה סמל להבטחה, שחייליו של הקיסר יעמדו לרשותו גם בעולם הבא

.

.

כמו הקיסר, גם איי מעסיק אלפי עובדים ברבים ממיזמי האמנות שלו
ב'גרעיני חמנייה' הוא העסיק כ-1,600 אמני חרסינה ביצירת טונות של גרעיני חמנייה מפורצלן, צבועים ביד.
הם עבדו על המיזם כשנתיים וחצי

בדומה לישראל, גם בסין גרעיני החמנייה מהווים חטיף של פנאי.
המיזם נוצר להמחשת הניגוד בין תחושת החופש הזו שבפיצוח גרעינים בשעת פנאי
לבין טענתו של מאו דזה-דונג, שהוא השמש של העם הסיני
ושעל כל בני עמו לציית לו, כפי שהחמניות מצייתות לשמש

.

.

רובד נוסף של משמעות נולד מההנגדה שבין עבודת היד המסורתית בסין, לבין תרבות הייצור ההמוני של ימינו
כאשר סין משמשת 'מפעל-הייצור של העולם' בכל תחומי התעשייה.
אנחנו שאלנו את עצמנו גם, האם איי הקפיד על תנאי העסקה נאותים ושכר הוגן
לאלפי העובדים שיצרו עבורו את 'גרעיני החמנייה'

.

.

.

מאוחר יותר למדתי שבמיזם
שנוצר לראשונה עבור אולם הטורבינות הגדול ב"טייט מודרן" בלונדון
הועסקו פועלים אומני חרסינה, שפוטרו ממפעלים שנסגרו עקב המעבר לייצור מתועש.
איי "קנה" להם שנתיים וחצי נוספות של העסקה, וקיים את הקהילה היצרנית הזו למשך זמן מה נוסף
שבו ייצרו מאה מיליוני גרעיני חמניה.
לא הצלחתי לברר מה קרה להם עם סיומו של המיזם

.*

.

.

בשיטוטיי ברשת בעקבות איי גיליתי עבודה נוספת שלו, שלא מוצגת בתערוכה בירושלים
'חוקי המסע' בגלריה הלאומית של פראג.
בגודלן העצום של הדמויות, העבודה מהדהדת את חיילי הטרה-קוטה:
בתערוכה מציג איי סירת גומי מתנפחת, עמוסה לעייפה פליטים
כולם בגודל טבעי ויותר מכך.
העבודה  נוצרה במחאה על ההימנעות של מדינות אירופה
לקחת תחת חסותן את הפליטים החסרי-כול שמגיעים אליה מאפריקה ומאזורי הלחימה במזרח התיכון

*

.

| הפלת כד משושלת האן, 2016, אבני לגו | תצלום מחשבון האינסטגרם של איי וייויי |

.

חזרה אלינו
בקצה האולם שבו מוצגים 'זרעי החמנייה' מוצג טריפטיך של שלושה תצלומים
ש"מצויירים" בפסיפס של לבני לגו שטוחות בשלושה צבעים: שחור, אפור ולבן.
התצלומים הם גרסת 2016 לעבודה של איי משנות התשעים, 'הפלת כד משושלת האן'
ובהם נראה איי כשהוא מפיל ומנפץ לרסיסים כד בן כאלפיים שנה
כמחאה נגד הריסת יצירות אמנות עתיקות בזמן שלטונו בן שלושים השנה של מאו בסין
כאשר כל התייחסות נוסטלגית או אמנותית לחפצים ישנים הוצאה אל מחוץ לחוק

.

.

בפסיפס לבני הלגו מצוי רובד נוסף של מחאה
בהתייחס לעובדה שב-2015 איי פנה אל חברת לגו
כשרצה ליצור עבודת אמנות מלבני-המשחק המפורסמות
ונענה בשלילה, בנימוק שהחברה העדיפה שלא להיות מעורבת במחלוקות פוליטיות.
איי, השולט היטב במדיות האינטרנט, ומבלה שעות על גבי שעות בגלישה באינטרנט
צייץ על כך בחשבון הטוויטר שלו, ומייד קיבל מכל העולם תרומות של המוני לבני לגו

בשנים האחרונות העולם עד להריסת מקדשים ואתרי עתיקות בעיראק ובארצות נוספות.
העבודה שלו, כך איי טוען באירוניה מכוונת, היא המשך ישיר להריסת יצירות אמנות היסטוריות
ובכך הוא גם מצטרף כחולייה בשרשרת היחס (המחפיר, יש לומר) לאמנות בהיסטוריה של סין ושל העולם.
איי מן הסתם התכוון לכך באירוניה
ואולם האיש שאתי, הספקן שבינינו, מתייחס אל איי כאל מצטרף, פשוטו כמשמעו
למגמת הרס עבודות האמנות.
הוא לא רואה את האירוניה במעשהו של איי, אלא את הפעולה הפשוטה של ההרס
ויחד איתו אני שואלת, האם ביקורת חריפה ומתריסה מצדיקה הצטרפות למעשה שאותו הוא מבקר

*

.

.

התייחסות נוספת של איי למקומה של האמנות בהיסטוריה של הדיקטטורות העולמיות
מתבטאת בעבודה 'מצע רך', שטיח צמרי שיצר איי עבור המשכן לאמנויות במינכן ( Haus Der Kunst).
איי צילם במקום 969 אריחי שיש מרצפת המוזיאון, ויצר אותם מחדש בדייקנות צילומית
בטכניקת אריגת שטיחים מסורתית במפעל שטיחים במחוז חביי, בסין.

.

.

המשכן לאמנויות במינכן הוא המוסד שבו הוצגה, עם פתיחתו בשנת 1937,
תערוכה של אמנות נכונה
בעוד בבניין הסמוך הוצגה 'אמנות מנוונת' – תערוכה שבה הושמו ללעג עבודות אמנות מודרניות
בשם 'האמנות הגרמנית הנשגבת'.
ב-2011 פרש איי את השטיח שלו על גבי הרצפה המקורית במינכן
ואולם עצם הצגתו בירושלים, על רצפת בטון ברוטאליסטית חשופה
מוסיפה לו רובד של משמעות, אולי אפילו ניצחון מסויים של הרוח האנושית.
אבל… אבל השטיח, הנעים למגע כף רגל יחפה
(המבקרים מתבקשים לחלוץ נעליים, או לעטות על רגליהם ערדלי מנתחים מנייר)
הוא פשוט שטיח.
התוצר האמנותי שכלתני
אם אנו הצופים טורחים להתעמק בהסברים המילוליים
אבל אינו מרגש.
ההקשר התרבותי ברור, אולי אפילו ברור מדי

.

.

איי וייויי הוא בנו של המשורר איי צ'ינג.
איי האב, שהיה חביב על המשטר של מאו בתחילת הדרך
הוכרז 'אויב העם' בשנת 1958, כשבנו היה בן שנה.
וייויי, שציין יום הולדת 60 בחודש אוגוסט האחרון,
העביר את 18 השנים הראשונות לחייו בגלות, ביישוב מרוחק בקצה מדבר גובי
שם הועסק אביו  בניקוי שירותים ציבוריים, והמשפחה חיה בתנאים מחפירים.
רק לאחר מותו של מאו הורשתה המשפחה לחזור אל בייג'ינג

בשנת 1981 יצא איי לארה"ב, וחי בניו-יורק כ-12 שנים
שם הוא התיידד עם מרסל דושאן, אבי אמנות ה'רדי מייד'
ועם אמן הפופ אנדי וורהול.
שניהם השפיעו עליו רבות.
כאשר חזר לסין עקב מחלתו של אביו, הצטרף לסצינת אמנות האוואנט-גארד המקומית
וניהל יחסי אהבה-שנאה עם הממסד
שאף הזמין אותו להשתתף בתיכנון האצטדיון האולימפי 'קן הציפור' לקראת אולימפיאדת בייג'ינג
יחד עם משרד אדריכלים שוויצרי.
מיזמים עצומים ומגלומניים, כבר אמרנו?

בשנת 2006 הזמינה חברת Sina, חברת האינטרנט הממשלתית של סין
את איי להקים בלוג משלו.
הוא פתח בלוג שבו העלה את הגיגיו ודעותיו החברתיות, האמנותיות והפוליטיות
בקצב מסחרר של שלושה פוסטים ביום.

ב-2008 נהרסו ברעידת אדמה בסצ'ואן מאות בתי ספר
ואלפי תלמידים – ילדים צעירים – נקברו תחת ההריסות.
השלטונות העלימו במהירות את הגופות, וסירבו אפילו לנהל רישום של שמות הילדים הנספים.

איי, שהבין שהיה כאן מעשה טיוח על בנייה לא בטוחה
גייס באמצעות הבלוג שלו אלפי מתנדבים שהצטרפו אליו לחקירה ולתיעוד של שמות הנספים.
הם אספו מעל 5,000 שמות והנציחו אותם באתר האינטרנט.
בעקבות היריקה הזו בפניו של הממסד, סגרה חברת Sina  את הבלוג של איי
וכל אלפי הפוסטים שלו נמחו מעל פני האדמה
כמו גם הסטודיו החדש שבנה בשנגחאי, בהזמנת פרנסי העיר המתחדשת.

.

.

אחד משותפיו לפעילות בעקבות רעידת האדמה הועמד לדין ב-2009
ואיי נקרא להעיד במשפט, בעיר שנגדו.
בשעת לילה מאוחרת הקישו שוטרים על דלת חדר המלון שלו, בעיר שבה נערך המשפט,
היכו אותו באכזריות ופצעו אותו בראשו.
הוא הורשה לצאת לבית החולים המקומי, מלווה בשוטרים,
ובמעלית בית המלון צילם את אחת מתמונות הסלפי הידועות שלו,
שמופיעה בפורמט ענק בתערוכה במוזיאון ישראל, בקצה השטיח הברלינאי.
אל בית המשפט לא הצליח איי להגיע
השוטרים מנעו זאת ממנו, פיזית, והמשפט נגד חברו הסתיים מבלי שבית המשפט שמע את עדותו

כשהגיע להקמת תערוכה בברלין, בשנת 2011, סבל מכאבי ראש קשים
ומארחיו הבהילו אותו לבית חולים, שם אושפז במשך כשבועיים וחצי ונותח, עקב שטף דם במוחו.
חייו ניצלו

.

.

.

הקירות של כל חללי התצוגה מכוסים 'טפטים' – עיבודים בגרפיקה ממוחשבת של מוטיבים ייחודיים.
טפט אחד מכיל 'שטרות חוב' שמציינים את חובו של איי למאות אלפי תושבי סין שעזרו לו בשנת 2011
לפרוע חוב, כביכול, לשלטונות המס בסין, בגובה 2.4 מיליוני דולרים.
כדרכה, משטרת סין מנעה מאיי להגיע אל בית המשפט שדן בעירעורו,
הוא נכלא ל-81 יום בלי משפט, והעירעור נדחה.
הטפט מורכב מ-3,366 שטרות חוב שונים, ואיי התחייב להחזיר את כל הסכומים שנתרמו לעזרתו.
לאחר 81 יום שוחרר איי בלי שום הסבר.

*

.

.

.

.

טפט אחר עשוי בסגנון תיאורי קרבות גרפיים על כדים יווניים
ואולם הוא מתאר מלחמות ופליטים, גדרות תייל ומחנות אוהלים, לוחמים יווניים ומצריים, מסוקי קרב וחיות טרף
(בטח פיספסתי משהו)

.

*

.

.

עוד טפט נראה כאילו כל המוטיבים בו, הניחנים ברמת גבוהה של קישוטיות, עשויים זהב.
מבט מקרוב מראה שהדגמים הקישוטיים עשויים
משרוקיות בצורת ציפורים, שרשראות מתכת, אזיקים
דמויות של נמרים מהאמנות הסינית המסורתית ו… כמובן, מצלמות מעקב
שהן מוטיב גם בעבודות אחרות של איי, מאז שהושם תחת מעקב השלטונות בסין

.

*

.

.

התערוכה מסתיימת בסדרה של 40 תצלומים ממוסגרים, בפורמט קטן יחסית למרבית העבודות האחרות
ואולם ההצגה של כולם יחד מהווה מוצג שמשתרע על קיר שלם בגובה שתי קומות.
כל התצלומים הם תמונות אינסטגרם של 'אצבע משולשת'
מחווה שהפכה לסימן ההיכר של האמן, אביר אמנות ההתרסה

.

.

.

מחשבה מאוחרת:
לעתים קרובות נשאלת השאלה איך הפלגים האלימים והמתלהמים באנושות
גוברים שוב ושוב על המתונים.
תשובה אחת היא, שמעצם ההבדלים בין אלה לאלה, המתונים נתפסים כחלשים
וחסרים את האנרגיות התוקפניות שהאחרים מצטיינים בהן.
הם פשוט רוצים לחיות בשקט את חייהם, ולא מתנהלים באלימות, ולכן הם קרבנות מועדים של האלימות.
אולי דווקא באמצעות יצירות אמנות ביקורתיות ומתריסות, בסדרי גודל עצומים כאלה,
שניחנות באנרגיות רבות עוצמה – ממש כמו אלו של האלימים – ניתן יהיה לחולל את השינוי
ואולי גם באמצעותן לא
ואולי דווקא באמצעותן לא

.

.

עוד על התערוכה 'חוקי המסע' בפוסט הזה

על תערוכת 'אמנות מנוונת' בפוסט הזה, של הבלוגרית יעל ברזילי

על תערוכת איי וייויי במוזיאון ישראל

חשבון האינסטגרם של איי וייויי  https://www.instagram.com/aiww/ 

כל התצלומים: חן סיון, אלא אם צוין אחרת. כל הזכויות שמורות

.

.

ביקרתן.ם בתערוכה הזו
או בתערוכה אחרת מעוררת מחשבה?
או מעלה רגשות?
מה דעתכן.ם?

.

.

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק