לפני חודשים אחדים, מוקדם בבוקר, העירה אותי ידיעת חדשות מפתיעה, מיכה קירשנר נפטר.

קירשנר, מבכירי הצלמים בארץ, נפטר לפני שהגיע לגיל 70, ואחרי שהטביע חותם חד משמעי ומרשים ביותר בזירת העיתונות והצילום האמנותי בארץ, כמו גם בחייהם של המצולמים הרבים שלו, ושל תלמידיו הרבים אף יותר.
אני עצמי, בהיותי סטודנטית צעירה לעיצוב אופנה ודוגמנית לרגע, זכיתי להצטלם אצלו פעמיים, לכתבת אופנה במגזין מוניטין, שקירשנר היה צלם הבית שלו, ובסדרת צילומים לחוברת תיירות.
בשתי ההזדמנויות האלה זכיתי ללמוד ממנו מהי מקצוענות.
בן זוגי, שבאותן שנים היה סטודנט לצילום ב"קמרה אובסקורה", הכיר היטב את עבודתו ואת ייחודו, ושנינו התעצבנו מאוד לשמע הידיעה על מותו.

עדות מקומית

קירשנר היה אוצר התערוכה השנתית "עדות מקומית" 2016, והיה אמור אף להיות אוצר התערוכה הנוכחית, לשנת 2017. ואולם, זמן קצר לפני הקמת התערוכה הוא נפטר, וורדי כהנא, אחת מתלמידותיו הראשונות, תפסה את מקומו.

את דרכו כצלם התחיל קירשנר במקרה, כשיצא לניו-יורק ללמוד צילום בעקבות חברו, הפרופ' (היום) שמחה שירמן, שסיפר על כך בערב רב שיח לזכרו של קירשנר, במוז"א, לפני כשבועיים. את הערב פתחה המנחה, ורדי כהנא, בציטוט מתוך ההקדמה שכתב אדם ברוך ז"ל, לספרו של קירשנר "הישראלים" משנת 1997: "הצילום הוא 'הנוכל הגדול של התרבות'", כלומר, הוא נכון רק לרגע המדויק שבו נוצר, ומתעד רק רגע אחד מסויים, במקום ובזמן. לכן, הוא לא מתעד עובדות, אלא רק עובדות-נכונות-לזמנן.
ואולם משהוא כזה, הצילום גם מנציח את אותו רגע במקום ובזמן לכדי עדות. עדות מקום-זמן.

הצילום עושה דברים אחדים בו-זמנית: מתעד את הרגע, שואל "מדוע מושא הצילום נראה כך"? ו"למי היה אינטרס להראות אותו כך"?

.

בספר "הישראלים" מצוטט אבא אבן: 
"באופן עקרוני אני לא מצליח למצוא הבדלים בין הישראלים לאחרים. מיתוס הצבר, שהוא דוקרני מבחוץ ומתוק מבפנים, הוא רק מיתוס. אין ייחוד לישראלי, פרט לעובדה שהוא ישיר באופן בוטה, לעתים מגלה אומץ, יכול להתאגד בעת צרה ובעל יכולת ליזמות".
האמירה הזו, כנראה משנת 1996, מציבה היום בפנינו מראה מאתגרת.

.

"הישראלים", סדרת פורטרטים שהופיעה ב"מוניטין", ב"חדשות" וב"מעריב" מייצגת את קירשנר האדם, הצלם והאמן – כמי שיוצר מתוך קונטקסט היסטורי וגיאו-פוליטי, לא פחות מאשר הפורטרטים מייצגים את המצולמים בהם.
הוא צילם את שמעון פרס, יצחק שמיר, אבא אבן, ירוחם משל, צחי הנגבי, אריק שרון, יצחק רבין ורפאל איתן
הוא צילם את קרן מור, יונה וולך, יהודית רביץ, יעל בר זוהר, איגי וקסמן, משה אבגי, דודו טופז ומוחמד בכרי
ועוד רבים

.

נגע ללבי במיוחד פורטרט של תמי בן עמי משנת 1982.
מי שהיתה באותה תקופה מלכת הדוגמניות של ישראל, דוגמנית הבית הראשונה והמיתולוגית של יצרנית בגדי הים הישראלית-הבינלאומית (המיתולוגית אף היא) "גוטקס", מוצגת אצל קירשנר במבט קפוא, בפנים נוקשות, בגבות לא מסודרות (מה חמותי היתה אומרת על זה?) ועם צמד דמעות-גליצרין מתגלגלות על לחייה השמאלית

.

.

בתקופתו של קירשנר, החל מאמצע שנות השבעים של המאה העשרים, הצילום בישראל קיבל תפנית אינטלקטואלית, במקום להיות רק מכשיר לתיעוד החמקמק של המציאות, ובכך יישר קו עם המרכזים העולמיים, וניו-יורק בראשם. הצילום, שהיה עד אז תוספת לאיור טקסט, היה לכלי ביטוי בפני עצמו, שערכו כערך הטקסט, ושהוצג בפורמטים הגדולים, המוכרים לנו עד היום בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.

כשחזר קירשנר מלימודיו לארץ הקים את מחלקת הצילום של המדרשה לאמנות (כיום מדרשת בית ברל), עבד כצלם ב"העולם הזה", והיה מאוצרי הביאנאלה הראשונה לצילום, במשכן לאמנות בעין חרוד. באותה תקופה לא הייתה בארץ הכרה בצילום כתחום באמנות, לא היו בארץ אוצרים לצילום ושררה הפרדה מוחלטת בין צילום מסחרי לצרכי פרנסה, הוראת הצילום וצילום אישי-אמנותי.
אצל קירשנר נחצו כל הקווים האלה, ושלושת התחומים שימשו בערבוביה בחייו המקצועיים והאישיים.

.

בסדרה "אנשי המרד" תפסו את עיני במיוחד שתי תמונות חזקות:
זו של עיישה אל קורד, שמוצגת עם תינוקה, שלא ברור אם הוא ישן או כבר אינו בחיים, בתנוחה שמצטטת את "הפייטה" שנפוצה מאוד באמנות הנוצרית – דמותה של מאריה החובקת את ישו, כשהורד מהצלב
הכיתוב מתחת לתמונה בספר מתאר חיים איוביים
.
התמונה השנייה שחקוקה בזכרוני היא של התינוקת הודא מסעוד ממחנה הפליטים ג'באליה, ברצועת עזה, שבגיל שנה נורתה בכדור גומי, ואיבדה את עינה השמאלית

.

בערב לזכרו של קירשנר סיפרה ציפה קמפינסקי, עורכת "חדשות" דאז, על העבודה מולו כעורכת של סדרת התצלומים שלו "אנשי המרד", בעיתונה. קישנר עזב את ירחון הבית שלו, מוניטין, כי הירחון סירב לפרסם את העבודות. בסדרה תיעד קירשנר קרבנות מהצד הפלסטיני, של האינתיפאדה הראשונה, ב-1988.
קירשנר בודד מסביבתם הטבעית נפגעים של האינתיפאדה – בהם אימהות לילדים שנותרו ללא מפרנס וללא בית, ילדים קטנים וזקנים – והביא אליהם את הסטודיו, כאילו היו מושאי הפורטרטים שלו.
הוא צילם אותם צילום אמנותי, אסטטי, בוטה ומתריס, כשהוא מצטט מעת לעת יצירות ידועות מתולדות האמנות.
כעורכת, כך סיפרה קמפינסקי, היה לה קל לעבוד מול צלם כמו קירשנר, שכבר ביצע את עבודת הסינון והבחירה, ונתן לה פריים מנומק אחד – לכל היותר שלושה – בכל פעם. זאת בשונה מצלמי עיתונות רבים של התקופה, שנתנו לעורכים סרט צילום בן 36 פריימים לבחור מתוכם. לדבריה הוא ידע מה הוא מעוניין להפיק מהמצולמים שלו, וידע איך לכוון אותם לשם.

הצילום של קירשנר הפך למקבילה הוויזואלית של הכתיבה המגזינית החדשה של אותה התקופה.
כיום לא קיים צילום כזה, מבחינה תוכנית, מקצועית ומבחינת האמירה, ואם יש – אין איפה לפרסם אותו. כבר אין מגזינים כאלה, וכל מי שמצוי בעיתונות, הן המודפסת והן האלקטרונית, יודע שמעטים האנשים שמקבלים תשלום ראוי (אם בכלל) על תצלומיהם או על כתיבתם.
במציאות המהירה של היום, שבועון או ירחון נחשבים נצח, לאנשים אין הרבה סבלנות, פנאי ונכונות לקרוא כל כך הרבה. צילום מגאזיני מהסוג הזה הופיע מטבעו לצד טקסטים ארוכים, ללא מודעות קופצות או באנרים אלקטרוניים, ולכן יש לו היום פחות מקום בתקשורת.

פיליפ בולאקיה, פרסומאי, סיפר על קירשנר כעל אדם דעתן, תיאטרלי ולא מאופק. הוא היה צלם בעל אג'נדה ברורה, ויכולת יוצאת מהכלל להוציא אותה אל הפועל. באותה תקופה, שבה עדיין לא הומצאו הפוטושופ והצילום הדיגיטאלי, הבחירה בצלם לקמפיין הייתה קריטית, וכך גם בחירת הלוקיישן לצילום. בסטודיו של קירשנר נוצר קסם, וזו אולי הסיבה, והתשובה לשאלה, למה כל כך הרבה אנשים נכנעו לדרישות הקפריזיות-משהו שלו, כשצילם את דיוקנם. לדברי בולאקיה הוא היה הרפתקן, רגשן ורצה תמיד להטביע את חותמו. מהמקום שלי כצופה מן השורה – הוא הצליח. חותמו העמוק טבוע בנו.

איש המרד

אלכס ליבאק הוא צלם ישראלי בה במידה שקירשנר היה כזה, ואולם סגנון עבודתו הפוך לגמרי מהסגנון של קירשנר. ליבאק מסתובב תמיד עם מצלמה קטנה בידו, ותופס רגעים מעניינים, אותם הוא מציג במדור שלו בעיתונות, שעבר כמה אכסניות וגילגולים לאורך השנים, עד לגרסתו הנוכחית, "המאה ה-21" במוסף הארץ.
בערב לזכרו של קירשנר, הוא ציטט את קירשנר כאומר שגם אם יסתובב ברחוב יחד עם ליבק, לא יראה ולא יזהה את הרגעים שליבק מנציח. ליבק מצדו מציין את אמנותו של קירשנר בבימוי סיטואציה בסטודיו, תוך מיצוי השקפת העולם שלו אל תוך הפריים.
על "אנשי המרד" אומר ליבק שהסדרה הזו לא הייתה תיעוד מהשטח ולא חדשות, אלא משהו ייחודי וחד פעמי של קירשנר.
לדבריו, הטרגדיה שלנו היום, כחברה, היא שלא היה נמצא עיתון או מגזין שהיה מוכן לפרסם תמונות מהסוג הזה, ואם כבר היה נמצא, אנשיו היו מבקשים להציג גם את הצד השני, ליצור מוצר עיתונאי "מאוזן", ובכך לאבד את עצמת האמירה. באותה תקופה, קירשנר היה היחיד שנדרש לנושא הקרבנות בצד הפלשתיני, ואף העז והראה את פניהם של מרבית המצולמים. כיום קיימת בישראל אדישות כמעט מוחלטת לנעשה בשטחים, וכ-99 אחוזים מהישראלים בכלל לא מתעניינים בנושא. כדי להפיץ ולפרסם צילום מהסוג הזה, יש גם צורך בקהל שיהיה מעוניין בו.
הסדרה זכתה לביקורות מימין ומשמאל. מימין מחו על מתן הבמה לצד הפלסטיני, משמאל מחו על האסתטיזציה של הרוע.

בערב ההוקרה דיברו גם אנשי צילום ואמנות צעירים יותר, תלמידיו או אוצרים שעבדו מולו.
יובל ביטון, אוצר מוזיאון אשדוד לאמנות, דיבר על הצילום באותה תקופה כעבודת אוצרות: הצלם נדרש לבחור את הפריים הנכון מתוך סרט של 36 פריימים.
שגית זלוף-נמיר, תלמידה שלו לשעבר, דיברה על הזהות האישית ככלי לעבודה וליצירה, תכונה שמאוד אפיינה את קירשנר כיוצר וגם כמורה.

.

.

מהערב הזה יצאתי עם מסר מהדוברים ש"עדות מקומית" והוראת הצילום היו צוואה מקצועית של קירשנר, המשך המחוייבות לאג'נדה שלו, למצולמים ולתלמידיו.

קולות אחרים אומרים שבשנים האחרונות, כאשר התחיל להקדיש את כל זמנו ומרצו להוראה, נעלם הייצוג שלו מעל במת הצילום בארץ.  קירשנר, ששתי תערוכות יחיד שלו הוצגו במוזיאון תל אביב לאמנות, בשנת 1983 ו-1997, נעלם כמעט לגמרי מזירת הצילום בשנים האחרונות, וקולו הוויזואלי כבר לא נשמע ולא נראה.

היום, בתקופה שכל אחד מחזיק בכיס מצלמה סלולארית, חלה זילות משמעותית במעמד הצלם, ובאיכות האימאג' המצולם במדיה.
ואולם, בזמנו, מוניטין – וקירשנר כצלם המערכת – היו חדשנים ומהפכנים. בתקופה שהתצלומים בעיתונות היו עדיין קטנים, מגורענים ומשניים לטקסט הכתוב, המקום המרכזי והמשמעותי שתפס הצילום ב"מוניטין" ואחריו גם ב"חדשות" ובעיתונים ומגזינים אחרים – שכיום נראה לנו טבעי ומובן מאליו – היה שינוי מרענן ומשמעותי, שקירשנר הוא מיוזמיו ומהחתומים עליו.

.

.

.

.

.

תערוכת מחווה למיכה קירשנר מוצגת במוז"א, לצד התערוכה השנתית עדות מקומית, עד ה-20 בינואר 2018.
פרטים על שתי התערוכות ניתן למצוא באתר המוזיאון.

כל התמונות נמסרו לשימושי מטעם מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

.

.
מה משמעות הצילום בחייך?
מה משמעות הצילום העיתונאי? האם יש בחייך מקום לצילום אמנותי?

האם היה מקום בחייך למיכה קירשנר ולצילום שלו?
ספר.י לי כאן בתגובות או דרך דף "צור קשר".
.

.

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק