"מה אני יותר, עושה או חולמת – הרי כולנו איפשהו על הספקטרום?
מסקנת ביניים: יותר חולמת מעושה.
כי אני יכולה להסתדר מדי פעם בלי לעשות, אבל לא בלי לחלום."
(שלי גרוס מהבלוג "המלבישה" כתבה אותי בדיוק בזמן המתאים)

.

לפני זמן מה הצטרפתי לחברה אהובה שלי, תמרי סלונים ליבס,
וסיפרתי לנשים המעוררות השראה שהתכנסו בסטודיו שלה
את סיפור חיי, מזווית מיוחדת

.

.

נורה
נדלקת מעל לראש
כמו בסרטים המצוירים.
קרה לכן.ם פעם?

בקו התפר בין החורף לאביב, נורה מעל לראש הודיעה לי על ארבעה (!) חלומות
לא פחות
שהגשמתי

*

נולדתי לפני 56 שנים
ועוד כמה שבתות וחגים
בחיפה
לזוג הורים מוכשרים
היא אחות חדר-ניתוח והוא אדריכל בהתהוות, סטודנט בטכניון.
בסיום הלימודים, כשהיו להם כבר שני ילדים
הגשימו חלום, לנסות להקים לעצמם חיים בארץ אחרת
שונה.
דרך הטכניון אבי זכה במשרה במשרד אדריכלים לונדוני
וכך, הם ארזו ילדה קטנה בת 3.5 וילדון בן 8 חודשים
ויצאו בדרך החתחתים (בשנות השישים) לעיר האפורה הזאת.

שנתיים וחצי חיינו שם, אמא-אבא ושני ילדים
וכבר התכוננו לתחנה הבאה בעולם ובקריירה של אבא שלי.
אלא שאז, אם זכור לי נכון מהמיתולוגיה המשפחתית,
אבא-סבא אחד אמר לבן שלו שהוא כבר זקן, ושעוד מעט ימות
בלי לראות את הנכדים. אז שנחזור.
אז חזרנו.
וסבא שלי נפטר
אחרי 15 שנה.

.

.

.
מעולם לא שאלתי את אבא שלי לאן הוליך את שברו של החלום.
אמא שלי, אני יודעת, כעסה על סבא שלי עוד שנים רבות.
תמיד היא היתה אומרת לי ולאחים שלי: אם אתם רוצים – תיסעו.
תגשימו את החלומות שלכם.
שיהיה לאן לבוא לבקר.
אחי הקטן הגשים:
לפני שנתיים הוא ואשתו עזבו עבודות מאוד תובעניות בטירוף הישראלי,
ארזו שלושה בנים
נסעו לברזיל
ופתחו שם אתר נופש של בקתות אחדות והרבה רגיעה.
את החלום לבקר אותו אני עדיין לא הגשמתי. אמא שלי כבר לא תגשים

.

.

.

שלושה חלומות

בבניין שגדלתי בו היתה לנו שכנה אחת, רינה.
כילדים שכל חייהם התרחשו "למטה", בחצר הבניין או בשכונה,
לא אחת הייתי רואה אותה עומדת בחליפה אפורה
עם חולצה כתומה,
לייד מזוודה מתכתית-כסופה
וממתינה
למונית שתאסוף אותה אל שדה התעופה.
לאן את נוסעת? הייתי שואלת אותה
לבודפסט, היא עונה
אחזור מחר.
מייד ידעתי – כשאגדל אני רוצה להיות דיילת אוויר באל-על.

חלום ראשון נולד

*

כשהייתי בת 12, ולאמא שלי היו כבר שלושה ילדים, כולל תינוק,
היא הגשימה חלום והלכה ללמוד עיצוב טקסטיל בשנקר.
המכללה, כמו שהיו קוראים לה אז, עדיין לא העניקה לבוגריה תארים אקדמיים
אבל אמי חלמה למצוא מקור פרנסה חדש
שבו תמצא מוצא ליצירתיות שלה ולאהבת הבדים בפרט והטקסטילים בכלל.

על ישורת המדרגות של שנקר
בירידה מקומת הכניסה לקומת הקרקע, שאיכלסה אז את מחלקות העיצוב,
מצאתי את ייעודי בחיים, בדמות איור אופנה אחד מיוחד של שמלה שעשוייה נוצות טווס.
אהיה מעצבת אופנה, אמרתי לעצמי.

חלום שני קרן מהנורה

.

.
כנערה מתבגרת, כנראה מאוד חתיכה
אם כי עוד לפני ניתוח האף (שנראה כאילו נולדתי איתו)
חלמתי להיות דוגמנית.
צילצלתי ל"לאשה" וביקשתי פרטים על "קורס דוגמנות".
אני ממש מתאימה, אמרתי בטלפון.
כך אומרות כולן, היא אמרה לי,
בואי ונראה אותך.

האם הוציאה לי את הרוח מהמפרשים?
אני לא זוכרת. לקורס לא הלכתי
רק המשכתי לחלום על הריחוף על המסלולים.
להצטלם רציתי פחות.
כבר אז לא כל כך אהבתי להיות מול עדשות ומצלמות.

חלום שלישי, שאני עצמי עצרתי

.

.

מגשימה חלום ראשון

אחרי התיכון ושירות צבאי "יוקרתי" בחיל המודיעין,
כשכל החברות שלי נרשמו למשפטים וכאלה מין דברים
בשלוש אוניברסיטאות
ולקחו קורסים לבחינה הפסיכומטרית,
נרשמתי למיונים לדיילות אוויר באל-אל.

היה שם מבחן ידע כללי כלשהו,
ולאחריו ריאיון אישי.
היטב אני זוכרת את החצאית הלבנה באורך הברך שלבשתי – לפי הדרישה –
ואת החולצה המודפסת בלבן וירוק זית, שתפרתי במכונת התפירה של אמי.
גם את נעלי הסירה הלבנות אני זוכרת היטב.
בסוף הריאיון אמרו לי, הכול טוב ויפה, אבל מה הגובה שלך?
1.74 מ', שיקרתי. ידעתי שזאת היתה דרישת הסף…
הם לא האמינו. בצדק.
נשלחתי למרפאת שדה התעופה, להימדד.
תחזרי אלינו רק עם פתק מהמרפאה שזה אכן הגובה שלך.
הלכתי.
נמדדתי. מטר שבעים ושש וחצי (מאז עוד גבהתי).
איכשהו הצלחתי לשכנע את החובש הנחמד במרפאה
שלא רק הוא והמטר שבעים ושש וחצי שלי
יעמדו בדרך להגשמת החלום.
עם הפתק שבו הוא כתב ביד רועדת 1.74 מ', חזרתי אל חברי הוועדה
שלא האמינו שהם רואים אותי.

התקבלתי

.

.

הגשמת חלומות, זה מה שאני עושה בחיים.
כך אמרתי לעובד אל-על, איש מבוגר בלא מעט שנים מה-21 שלי,
איש משפחה שנדרש לפרנסתה
שאיתו חיכיתי בתחנה להסעה למשרדי אל-על בנמל התעופה.
אני לקורס ולהגשמת החלום
הוא – לעבודה.

באפריל 1984 התחלתי לעבוד באל-על
עד היום, ריח פריחת הדרים מזכיר לי את אותם ימי-דיילות ראשונים
בזכות הפרדסים הרבים שעוד הקיפו אז את השדה

מגשימה חלום ראשון

.

.

עכשיו שנקר

אם אגיע לריאיון, ידעתי, אצליח
להראות עבודות שלי
להרשים
לשכנע.
נרשמתי
ניגשתי לבחינה בציור
לא עברתי.

נרשמתי לאוניברסיטה
ספרות אנגלית ופילוסופיה, שלא "לבזבז" שנה.
הייתי סטודנטית לא ברורה.
לא ידעתי איך ללמוד
ושנקר?

 

לצד האוניברסיטה נרשמתי לחוג רישום וציור במדרשה ברמת השרון (אז).
שובצתי בכיתה של צייר ידוע, שעד אותו יום לא שמעתי עליו מעולם.
אבל – בעקבות שבץ מוחי האיש לא דיבר.
רתחתי. איך לוקחים כסף מתלמידים כשה"מורה" שלהם לא מדבר.
אני לא זוכרת אם בכלל היתה לי כלפיו חמלה כלשהי –
אדם שמנסה עדיין לעמוד על שתי רגליו המקצועיות.

לאט לאט גיליתי שגם בלי לדבר האיש מלא הבעה.
איך, אני כבר לא בטוחה
ובכל זאת נחקקה בזכרוני מחווה אחת שלו.
זה… הוא אמר, מחווה בידו אל העבודה שלי בקצה האחורי של עיפרון
(כי בעבר כבר ביקשתי ממנו שלא יניח אצלי קווים מהיד שלו)…
זה…

בחינת הכניסה לשנקר, טייק 2.

הגעתי לריאיון.
התקבלתי

מגשימה חלום שני

.

.

דוגמנית

ההסתגלות ללימודים בשנקר לא היתה קלה.
למדתי מהר.
מהפרוייקט השני והלאה הציונים היו גבוהים
ולמרות כמה מהמורות, ייאושים, משברים וחתחתים
סיימתי את שנקר עם פרס הצטיינות
וקולקציית גמר שעד היום אני גאה בה
ועוד אכתוב עליה

.

.

.

בינתיים
בשנה הראשונה ללימודים מידות הגוף שלי היו 38,
אז מידה קלאסית של דוגמנית.
החברים מהכיתה ומשאר מחלקת האופנה נעזרו בי במדידת העבודות שלהם;
סטודנט מהשנה הרביעית לקח אותי תחת חסותו
ובזכות הקשרים שלו עם גדעון אוברזון הגעתי לדגמן אצלו,
בכמה תצוגות אחרות
ובכמה מגזינים. בודדים

.

.

.

הציעו לי לעבוד עם סוכנת דוגמניות שהיתה לה סוכנות בוטיק –
דוגמנית לשעבר עם טעם טוב וקשרים מצויינים בתעשייה.
היא קצת הרתיעה אותי.
חשבתי שאוכל להסתדר לבד
ולזמן מה אכן הסתדרתי.
וגם העדפתי שבחוגי המקצוע יכירו אותי כמעצבת ולא כדוגמנית.
האם השיקול הזה היה מוצדק? נכון? חכם?
לא השקעתי בזה
והמשכתי לדגמן רק זמן קצר מאוד

את חלום הדוגמנות הגשמתי בערבון מוגבל

.

 

חלום שנקר

מה בעצם רציתי?
לעבוד לפרנסתי כמעצבת אופנה,
חלום שהתגשם רק ברגעים מאוד נקודתיים.
במהלך עשרים שנה ויותר בתעשיית ההלבשה
יצא לי לעבוד יותר בתפקידים מנהלתיים והפקתיים
ופחות בתפקידי עיצוב.
ככל שצברתי ניסיון רב יותר באותם תפקידים
כך קטנו הסיכויים שלי כשהתמודדתי על תפקידי עיצוב.
הייתי מאוכזבת מעצמי
טעונה ליבידו יצירתי ללא מוצא,
וחסרת ערך-עצמי.
כל זה למרות שבינתיים רכשתי מומחיות משמעותית
במה שכן עשיתי.
לא ספרתי את זה,
הרגשתי נחיתות מול החברות והחברים שלי ללימודים
גם אם רק מעטים מהם אכן עבדו כמעצבי אופנה,
ורק אחד ממש הצליח וממשיך להצליח עד היום.

במהלך הזמן הזה היו גם תקופות לא קצרות שהייתי מובטלת, חסרת פרנסה
ו… שוב תחושת חוסר ערך –
ככה חינכו אותי:
לעמוד בחריצות על רגליי המקצועיות והכלכליות

.

.

החלומות

חברה שסיפרתי לה על הנורה
ועל החלומות שהגשמתי
שאלה אותי: וחלומות על זוגיות? על משפחה? כאלה לא היו לך?
כן. היו.
אהבה וזוגיות רציתי תמיד.
את האיש שאתי הכרתי רק בגיל 40
אחרי הרבה שנים של ניסוי וטעיה.
ילדים – הרבה השנים לא רציתי, והיו לי טיעונים מוצקים,
עד שגיליתי: בסודי סודות אפילו מעצמי, אספתי לי כמה פריטי לבוש
שעשויים להתאים להיריון.
ככה סיפרתי לעצמי שאני אכן רוצה.
עברו עוד שנים עד שזה באמת קרה.

.

.

אז למה החלומות האלה לא נדלקו בתוך הנורה?
שאלה

.

.

החלום הרביעי

בכל אותן שנים, כשהיצירתיות שלי קבורה עמוק
ואני מתפרנסת בתעשיית ההלבשה אבל לא כמעצבת אופנה…
בכל אותן שנים של העסקה לא רצופה
של תקופות רבות של חוסר ביטחון ושל אבטלה
היה לי מין חלום קטן – תרגום.
זה החלום הרביעי מהנורה.

לא ידעתי איך לגשת לעניין
איך להגשים אותו.
"חבר טוב" אמר שלא כדאי לי, כי אין בזה הרבה כסף.
בינתיים כבר מצאתי עוד עבודה באופנה, והמשכתי.
משכתי בעול. התפרנסתי
– בתקופות מסוימות לא רע –
ולא הייתי מרוצה.

אחרי לא-יודעת-כמה משרות וכמה ניסיונות
כשעבדתי אצל קרואלה דה-ויל
אחרי שלושה-ארבעה חודשים שסבלתי אותה
החלטתי חד-צדדית לעזוב.

חשבתי להקים לעצמי עסק
ללמד ולהרצות על אופנה.
חוגי בית, חשבתי, ומחלקות רווחה של חברות גדולות.

הלכתי לקורס ב"מט"י" (היום "מעוף") ללמוד איך להתנהל כעצמאית
הפנמתי
ודבר חשוב אחד הבנתי – שיווק!

ואז, כעצמאית, עשיתי טעות של טירונית
ולקחתי על עצמי עבודת עיצוב והפקה של קולקציית אופנה
כ-פרי-לאנסרית, עבודה שהיתה מתומחרת בחסר קיצוני.
לחצי שנה נשאבתי לתוך העבודה השגויה הזאת
והחלום – רצון – חזון… טבע בתהום אשליית-הפרנסה, וביומיום

*

עוד קודם, באחת מתקופות האבטלה, זיהיתי חלום נוסף: ללמד.
לחלוק את הידע שיש לי, הרגישות, המקצוענות
עם אנשים צעירים שרק מתחילים את דרכם.
פניתי לשנקר, לקולגה לשעבר, שיושבת שם עד היום בתפקיד בכיר
ואמרתי לה: אני רוצה ללמד.

כשישבתי מולה כבר ידעתי שלא ייצא מזה כלום

.

.

כשהתעשתתי מהטעות הייתי צריכה להתחיל מההתחלה.
אמרו לי "את צריכה אתר אינטרנט"
ו"את צריכה לכתוב בלוג",
ובכלל לא ידעתי מה זה אומר ומה עושים.
זמן מה התבשלתי עם הרעיון, עד שנתקלתי במקרה לגמרי
בחברת-נעורים שעבדה באתר "סלונה".
כך נולד הבלוג שלי אופנאית – ככרטיס ביקור מקצועי.

בהתחלה כתבתי הרבה,
בשלוש השנים הראשונות, פוסט אחד כמעט כל שבוע.
התאהבתי בכתיבה. פחות ידעתי איך להשתמש בה ככלי לשיווק.
חזרתי לעבודה מנהלתית באופנה במשרה חלקית מהבית
והמשכתי לכתוב

הכתיבה בבלוג הביאה לחיי מעגלים-מעגלים של היכרויות ושל חברות חדשות.
אתונות ומלוכה,
היא שינתה את חיי מהקצה אל הקצה
לטובה.
בזכות הכתיבה הגשמתי בחיי את מה שאפילו לא חלמתי.

מכר מהבלוגוספרה, מרצה בעצמו בשנקר ובמקומות נוספים,
עזר לי ביצירת קשר עם מכללה פרטית
שבה אני מלמדת הרצאת-אורחת בקורס סטיילינג,
הרצאה על תחום המומחיות שלי – קניינות אופנה;
וביוזמתי גם הרצאה נוספת, טרנדים בעיצוב פנים ובהלבשת הבית.

מגשימה

.

.

והפרנסה?

בינתיים, העבודה כפרי-לאנסרית בתעשיית ההלבשה הסתיימה
מסיבות שבכלכלה-גיאו-פוליטית עולמית.

ועכשיו? מה יהיה עם פרנסה?

*

חבֵרה טובה מהבלוגים בסלונה
קישרה אותי עם חֵברה לתרגום כתוביות לטלוויזיה
וככה נולד המקצוע החדש שלי.

זה לא היה טריוויאלי: תרגום הוא מקצוע שנלמד במוסדות להשכלה גבוהה.
שלחתי קו"ח, בצרוף מכתב שבו ציינתי
שב"קורות החיים" שלי אין כמעט שום דבר
שעושה אותי מתאימה לעבודה הזאת.
עוד כתבתי שאני זאת שתמיד צועקת על הטלוויזיה "לא נכון!"
ביקשתי שיבחנו אותי
והתקבלתי.

כמו התחלות, גם זאת לא היתה קלה.
האיש שאתי אמר יום אחד: אז מה? לא תוכלי לעבוד בזה?
עניתי לו: עברית אני יודעת. אנגלית אני יודעת. עכשיו אני לומדת כתוביות.

זאת העבודה שלי בארבע השנים האחרונות,
זה מקור הפרנסה הצנוע שלי, וזה עוד חלום שהגשמתי.

חלום מספר ארבע שזהר בנורה

.

.

חלום במוזיאון

כשהתחלתי לעבוד באל-על, בנסיעה הראשונה לניו-יורק,
הלכתי למוזיאון המטרופוליטן,
ילדה בת 21, עם חלומות רחוקים להיות מעצבת אופנה.

במרתפי המטרופוליטן הציגו תערוכה רטרוספקטיבית מפועלו של איב סאן לורן.
הסתובבתי שם אחוזת… מה? יראת כבוד? חיל ורעדה?
"הלוואי שאהיה פעם זאת שמחזיקה את הסיכות לזאת שמלבישה את הבובות בתערוכה כזאת."

חלום. שלא היה בנורה

זה היה לפני שהתקבלתי לשנקר
כשרק בקעתי מהביצה.

ואז שנקר

עבודת הגמר העיונית שלי עסקה במוזיאונים של אופנה ולבוש.
בעזרת מכתב המלצה משנקר זכיתי בהתלמדות בת שבועיים במכון התלבושות של FIT.
מכתב המלצה נוסף ממנהלת מכון התלבושות
פתח בפניי את מרתפי המרתפים של אוסף התלבושות במטרופוליטן.
עוד חומרים קיבלתי, לבקשתי, במעטפות גדולות ממוזיאונים רבים בעולם
– מי העלה אז בדעתו אינטרנט, אוטוסטרדת מידע? –
ולמדתי על תנאי תאורה, טמפרטורה ולחות מבוקרות,
על שימור ושיחזור, ועל דברים רבים אחרים שלא העליתי על דעתי.

לפני שנסעתי אז לניו-יורק, כשבשנקר שמעו שזאת התכנית שלי,
הציעו לממן לי מלגה ללמוד אוֹצְרוּת ב-FIT,
מתוך מטרה שאנהל ביום מן הימים את אוסף התלבושות ההיסטוריות של שנקר.

אחרי אותה שהייה בניו יורק ויתרתי,
כי השיחזור, השיפוץ, התיקון והשימור… לא היו יצירה.
על היצירתיות לא עלה בדעתי לוותר

*

באותם ימים היה לי חלום אחר.
ראיתי בניו יורק את הסרט באטמן (1989),
שנוצר בעקבות קומיקס משנות החמישים והיה מעוצב לעילא.
נולד חלום תואר-שני: עיצוב תפאורות ותלבושות בבית הספר לאמנויות Tisch
באוניברסיטת NYU.

זה לא קרה.
מחוסר תקציב.
מחוסר קשרים.
מחוסר הזדמנות.
מחוסר ידע איך, למי לפנות…
זה פשוט לא קרה.

.

.

חלומות והישגים

מה ההבדל בין החלומות בנורה לאלו שלא?
בין אלו שהגשמתי לבין אלו שלא?
למה דווקא אותם ארבעה נדלקו בנורה?

דיילות | דוגמנות | שנקר / עיצוב אופנה | תרגום

חברה טובה ראתה חוט מקשר בין דוגמנות, דיילות ועיצוב אופנה.
מקצועות של ניראות, של זוהר, שהיו גם תואמים לגילי הצעיר, אז.
אולי.
הרי את חלום התרגום התחלתי לחלום בגילים יותר מאוחרים

*

בשנתיים האחרונות נקרו בחיי שתי נשים מופלאות
שכל אחת בתורה לימדה אותי, בין היתר,
את ההבדל בין Being – שהייה
לבין Doing  – עשייה,
ואת החשיבות שבשהייה לפני העשייה.
למה החלומות שלי הם "עשייה" ולא "שהייה"?

עלה בדעתי שהחלומות שהוגשמו – הגשמתם היתה במידה רבה בידיי
גם אם היתה חלקית.
חלומות שלא הגשמתי היו תלויים יותר בגורמים חיצוניים.

זה מחזיר אותי לצמד נוסף של מושגים: "מיקוד שליטה פנימי" ו"מיקוד שליטה חיצוני".
רשימת-הנורה של החלומות המוגשמים שלי נבעה, כך נראה,
מתוך מיקוד שליטה פנימי – דברים שהיו בשליטתי. באחריותי

או אולי

את החלומות האלה והגשמתם ייחדו החווייה,
ההנאה והתחושות שעברו עליי בזמן הגשמתם.
חווייה היא אולי שהייה…

ואפשרות נוספת

את החלומות האלה והגשמתם אני חווה כהישגים.
הרשימה בנורה היא אולי רשימת הישגים.

.

.

מה עכשיו?

נורת ההגשמות נדלקה בבוקר
ובאותו ערב סיפרתי עליה לחברה ראשונה.
היא אמרה לי: הגיע הזמן לחלומות חדשים.
לרגע נאלמתי. הרגשתי שבכלל אין לי עוד חלומות. שהם  נגמרו.

ואולם, מייד חזרו אליי ארבעה חלומות חדשים-ישנים:
הגשמתי תרגום – אני רוצה לתרגם ספר.
חלמתי ללמד, אני קצת מגשימה ורוצה עוד. ועוד
במידה שהגשמתי, הגשמתי עיצוב אופנה – רוצה עיצוב פנים.
גם זה חלום ישן שעדיין קיים בתוכי.
ללמוד? אולי. כמקצוע? אולי לא…
בינתיים יש לי תכנית מגירה
להגשמה אצלי בדירה.

ולכתוב. אני רוצה לכתוב.
מה? הכול.
חוויות תרבות ואמנות
מחשבות, רגשות, זיכרונות.

*

מה חסר לי כדי להגשים את כל אלה?

זמן. זמן פנוי ושקט ממטלות.
ארבע שעות ביום לפחות.
בלי כביסות, בלי קניות או בישולים
ובלי שמישהו ידבר אתי.

כסף. כסף יכול לקנות לי זמן, ושלוות נפש,
לפנות אותי מעבודת התרגום, שהיא מהנה ומעניינת
וגם תופסת זמן שהייתי רוצה לפנות להגשמות אחרות.
הכסף יכול לפנות אותי גם ממרבית עבודות הבית –
מנקה ומבשלת, ואני (כמעט) מסודרת.

וחדר משלי. עם דלת.

כל עוד הם אינם – אני מג'גלת
עם ה-הרבה מאוד שיש,
ומתרגלת
אמנויות:
את אמנות הוויתור – על מה שאולי לא אוכל להגשים
את אמנות ההשלמה – עם מי שאני (נהדרת!), נסיבות חיי, מה שאני יכולה ומה שלא
ואת אמנות ההגשמה

.

.

כך סיפרתי לבאות הסטודיו של תמרי, שבדרך כלל משכן סדנאות מרגשות ליצירת לוחות חזון.
פעם בחודשיים תמרי מארחת בסטודיו כ-30 נשים (ומדי פעם גם בחור אחד מזדמן)
לערב של השראה, בנושאים משתנים.
הפעם זכיתי לעמוד איתה מול כל הקבוצה.
Story of my Life
בהגשמה ובאהבה
.

.

אייקון הנורה: Puppets, מאתר www.flaticon.com

תמונת הנושא (נורה על רקע כהה): Alessandro Bianchi מאתר https://unsplash.com/

.

.

איך אתן.ם עם חלומות? מגשימות.ים?
ספרו לי על חלומות שגשמתן.ם, על חלומות שלא
על חלומות שעוד תגשימו.
אני כאן, מחכה לסיפורים שלכן.ם
בתגובות, או באופן פרטי

אם אתן.ם מכירות מישהי.ו שהפוסט הזה ידבר אליה
שילחו להם קישור

.

.

עוד יהלומים?

תשאירו שם וכתובת מייל, ואעדכן על כל יהלום שאלטש

..

.

תגובות פייסבוק

תגובות פייסבוק